על מסעי כחברת "המועדון":
בפנקס שחור וקטן כתבתי את רשמיי היומיים כמשתתפת בקבוצה. לקראת תומו של מפגש הראשון כתבתי על ההתנסות שלי בדינאמיקה; "דינאמיקה קבוצתית, מרחב בו הוזמנתי עם האחרות לנוע ולהבין קצת יותר על יותר תכנים, רגישויות, נטיות ורגשות איתם אני חיה." ההגדרה אומנם הייתה טובה אבל התחושות שליוו אותי במפגשים הראשונים היו מתסכלות; לעיתים הייתה בי תחושה שאני נמצאת במועדון חברות של ויצ"ו [סליחה, זה ביטוי ולא ענייני]; נראה היה כאילו אחת 'סורגת', השנייה שותה תה, אוכלת ביסקוויט, והשלישית מרשרשת בשקיות ניילון בחיפוש נואש אחר הסוכרייה שהשאירה שם קודם לכן למקרה חירום. חשתי שיש בי סוג של הימנעות, חוסר רצון להשתייך ל'מועדון' הזה, שאלתי את עצמי האם באמת יש קשר בין התיאוריות השונות על העבודה בקבוצה לבין קבוצת הנשים היושבת בחדר הזה? באותם פעמים שכבר נוצרה שיחה הייתה לי הרגשה שאני כמו הצופה במשחק טניס; עיניי עוקבות אחרי כדור שעובר מצדו האחד של המגרש לאחר. בשלב מסוים זה כל מה שהיה- על מה הן מדברות לעזאזל שאלתי את עצמי אינספור פעמים. ואז הגיעו שלבים מייגעים נוספים; התדיינויות אינטלקטואליות אינסופיות, מעגלים חוזרים ונשנים של דיבורי סרק, להטוטנות מדהימה של מילים והתייחסויות, שעמום מתיש.
החוויה שלי הייתה קשה, הייתי חסרת סבלנות, וביומן המסע שלי כתבתי:" אני מרגישה שכל הזבל הזה עולה לי לראש; יש כאן קבוצת נשים שהן קורבנות מבחירה והן 'מקרבנות' את כולנו". נשים נגד גברים, נשים שקופחו, נשים שיודעות שהעולם הוא לא הוגן כלפיהן כי הן נשים....כל זה היה לי זר, קשה היה לי להכיל את ההימנעות מהעיסוק ב-'עצמי' הפרטי שלהן, בסיפור שלהן, קשה היה לי עם שיווק הסיסמאות הפמיניסטיות שנראה לי אז כתלות במשהו לא אמיתי וכל כך לא אישי. המינוריות ומה שנראה לי אז כסרק בדינאמיות של הקבוצה עמד בניגוד גמור למה שהתרחש בתוכי.
ואז זה קרה, באחד המפגשים הניגוד הזה יצר בי את התפרצות כלפי שרה (שם בדוי). ברגע, רעש הסוכריות נדם ובי נדם רעש התסכול, התנפצתי בכוח רב ונאלצתי לראשונה בקבוצה לגעת בכאב אמיתי שבעקבותיו 'נפוצתי' לכל עבר; מעבר לכאב הרב שחשתי כי פגעתי בשרה כמעט מיידית נוצר בי מפגש עם העבר ועם הכאב הבלתי פתור שלי-העוצמה והמפגש המיידי הזה הפתיעו והדהימו אותי. במשך שבוע שלם לא הצלחתי להבין למה זה כואב כל כך, מה היה שם שהביא את ההתנפצות הזו שלי?
בהסתכלות לאחור ברור לי שהיו שם דברים רבים שהביאו את ההתפרצות העזה שבעקבותיה חשתי שאני התנפצתי לרסיסים; זה קרה בתקופה שהרבה צדדים ורבדים בחיי נבדקו מחדש; הזוגיות שלי, היכולת שלי להביא ולהביע את עצמי אל החיים בשלמות, הקשרים עם אבי הקשיש, הפרידה הבלתי נגמרת מחיי הקודמים, מקצועי הקודם וההתבוננות הנוקבת בתפקודי כאם. למרות כל הסיבות הרבות האלה ברור לי היום שההתעקשות של שרה (שם בדוי) שאסביר את עצמי, שאסביר את הצורך שבי שוב ושוב היא שיצרה את ההתפרצות שבעקבותיה נפתחו בפני מרחבים לעבודה והבנה חדשים; ההתעקשות שלה יצרה שיחזור לסיטואציות מהעבר בהן נאלצתי להסביר רצונות וצרכים פשוטים שוב ושוב. המקום הזה היה בעבר מקום מאיים ומתסכל עבורי ובעזרת היציאה כנגד יכולתי לשרוד את הקונפליקט אז וכנראה שזו התבנית שדרכה שרדתי קונפליקטים עד היום.
האיכות הזו שעלתה רגשה אותי. מצאתי את עצמי קשובה לקונפליקט הנמשך של שרה (שם בדוי) באוזניים אחרות מלאות חמלה וסוג של בטחון חדש בסטינג- היה לי ברור שהסטינג יביא לפתרון הקונפליקט הזה ברמות כאלה או אחרות.
למרות שלכאורה זה מוסס את תחושת "המועדון" הקודמת שהייתה בי עדיין יכולתי לחוש שברוב הפעמים שאנחנו-משתתפות הקבוצה- נוגעות בעצמנו אנחנו עושות זאת מתוך זהירות ובהקפדה לא להיחשף. מעטות מאתנו התפתו ל-'התנפצויות' ואלו שהתפתו לעיתים זכו בערך מוסף מרגש ורחב.
לקראת סוף ימי חייה של הקבוצה שאלתי את עצמי במה בעצם לא נגענו? על מה לא דברנו? ובפגישה האחרונה התשובה שהופיעה לפני דיברה על נשיות, חושניות, מיניות ואמהות. ההרגשה שלי היא שהתמה של הקבוצה הייתה זו שדווקא נוכחותה נעדרה. חברות המועדון אולי התכנסו כדי לא לדבר על התמה המרכזית שבחייהן, תחושת הקורבנות עליה דברתי בתחילת דבריי הייתה אולי הנפת דגל שאף אחת מאתנו לא הסכימה להביא אל ראשו של התורן.
יתכן שאת ההסבר למקום מוצאה של התמה הנעלמת אפשר למצוא בדבריהם של וויטיקר וליברמן (1964), שאמרו "שגם כאשר מצויים אלמנטים של עבודה, נע הפרט בין שתי הסכנות (של ההיבלעות או של הבדידות), תוך תחושה מטרידה שהוא מצוי בדילמה שאין ממנה מוצא של ממש" (עמוד 114).יתכן שזו האיכות שליוותה את כולנו ומכאן בחרנו שלא להביא את התמה אל הנוכחות והמרחב הקבוצתי. יתכן גם שהניסיון שלי להבין מה חסר נובע ממה שכן היה נוכח, ויתכן בנוסף שאין תשובה אחת מספקת וכפי שאמר ביון כל עוד אנו חושבים במונחים סטאטיים ," שישנה ישות ההולכת על ארבע או שישנה קבוצה, לא נוכל לעולם לתפוס את מורכבות העולם ותופעותיו השונות, בזמן שבו אנו חיים."
עם כל זאת ההתנסות שלי בקבוצה האירה וחדדה את השטחים הרחבים בהם נע הפרט העובד בקבוצה ומעבר לכל מחדדת עבורי את הניעה בין הקטבים השונים בטבעו הקסום של האדם בכלל ושלי בפרט. העבודה בקבוצה, על כל צורותיה, אפשרה לי להרחיב את מרחבי החמלה, הגדילה את היכולת לשהות עם קונפליקט, לסמל אותו, מיקדה את יכולת ההפשטה לאירועים קונקרטיים ותרמה רבות ליכולת שבי לשהות ולנוע מהפנים אל החוץ בתנועה רציפה ומתמשכת.
רכשתי ידיעה שגם במועדון הנשים בו הייתי חברה הייתה דינאמיקה שממנה רכשתי את כל הכלים האלה ובזכותה הצלחתי להתיר כאב שליווה אותי שנים ארוכות.
ביבליוגרפיה
רשימות ויומן אישי לדינאמיקה קבוצתית . (2004)
וויטיקר וליברמן (1964 הובא על ידי ריכו, נ.ג.,עבודתו של ביון עם קבוצות.(1970).הובא מתוך מקראה הנחיית קבוצות, עורכת ראשית :נאווה רוזנוסר, עורך ומתרגם: לירון נתן. ירושלים: הוצאת הקרן לקידום החינוך הקהילתי ע"ש חיים ציפורי ז"ל.
ריכו, נ.ג. עבודתו של ביון עם קבוצות.(1970).הובא מתוך מקראה הנחיית קבוצות, . עורכת ראשית :נאווה רוזנוסר, עורך ומתרגם: לירון נתן. ירושלים: הוצאת הקרן לקידום החינוך הקהילתי ע"ש חיים ציפורי ז"ל.
2007 כל הזכויות שמורות
בפנקס שחור וקטן כתבתי את רשמיי היומיים כמשתתפת בקבוצה. לקראת תומו של מפגש הראשון כתבתי על ההתנסות שלי בדינאמיקה; "דינאמיקה קבוצתית, מרחב בו הוזמנתי עם האחרות לנוע ולהבין קצת יותר על יותר תכנים, רגישויות, נטיות ורגשות איתם אני חיה." ההגדרה אומנם הייתה טובה אבל התחושות שליוו אותי במפגשים הראשונים היו מתסכלות; לעיתים הייתה בי תחושה שאני נמצאת במועדון חברות של ויצ"ו [סליחה, זה ביטוי ולא ענייני]; נראה היה כאילו אחת 'סורגת', השנייה שותה תה, אוכלת ביסקוויט, והשלישית מרשרשת בשקיות ניילון בחיפוש נואש אחר הסוכרייה שהשאירה שם קודם לכן למקרה חירום. חשתי שיש בי סוג של הימנעות, חוסר רצון להשתייך ל'מועדון' הזה, שאלתי את עצמי האם באמת יש קשר בין התיאוריות השונות על העבודה בקבוצה לבין קבוצת הנשים היושבת בחדר הזה? באותם פעמים שכבר נוצרה שיחה הייתה לי הרגשה שאני כמו הצופה במשחק טניס; עיניי עוקבות אחרי כדור שעובר מצדו האחד של המגרש לאחר. בשלב מסוים זה כל מה שהיה- על מה הן מדברות לעזאזל שאלתי את עצמי אינספור פעמים. ואז הגיעו שלבים מייגעים נוספים; התדיינויות אינטלקטואליות אינסופיות, מעגלים חוזרים ונשנים של דיבורי סרק, להטוטנות מדהימה של מילים והתייחסויות, שעמום מתיש.
החוויה שלי הייתה קשה, הייתי חסרת סבלנות, וביומן המסע שלי כתבתי:" אני מרגישה שכל הזבל הזה עולה לי לראש; יש כאן קבוצת נשים שהן קורבנות מבחירה והן 'מקרבנות' את כולנו". נשים נגד גברים, נשים שקופחו, נשים שיודעות שהעולם הוא לא הוגן כלפיהן כי הן נשים....כל זה היה לי זר, קשה היה לי להכיל את ההימנעות מהעיסוק ב-'עצמי' הפרטי שלהן, בסיפור שלהן, קשה היה לי עם שיווק הסיסמאות הפמיניסטיות שנראה לי אז כתלות במשהו לא אמיתי וכל כך לא אישי. המינוריות ומה שנראה לי אז כסרק בדינאמיות של הקבוצה עמד בניגוד גמור למה שהתרחש בתוכי.
ואז זה קרה, באחד המפגשים הניגוד הזה יצר בי את התפרצות כלפי שרה (שם בדוי). ברגע, רעש הסוכריות נדם ובי נדם רעש התסכול, התנפצתי בכוח רב ונאלצתי לראשונה בקבוצה לגעת בכאב אמיתי שבעקבותיו 'נפוצתי' לכל עבר; מעבר לכאב הרב שחשתי כי פגעתי בשרה כמעט מיידית נוצר בי מפגש עם העבר ועם הכאב הבלתי פתור שלי-העוצמה והמפגש המיידי הזה הפתיעו והדהימו אותי. במשך שבוע שלם לא הצלחתי להבין למה זה כואב כל כך, מה היה שם שהביא את ההתנפצות הזו שלי?
בהסתכלות לאחור ברור לי שהיו שם דברים רבים שהביאו את ההתפרצות העזה שבעקבותיה חשתי שאני התנפצתי לרסיסים; זה קרה בתקופה שהרבה צדדים ורבדים בחיי נבדקו מחדש; הזוגיות שלי, היכולת שלי להביא ולהביע את עצמי אל החיים בשלמות, הקשרים עם אבי הקשיש, הפרידה הבלתי נגמרת מחיי הקודמים, מקצועי הקודם וההתבוננות הנוקבת בתפקודי כאם. למרות כל הסיבות הרבות האלה ברור לי היום שההתעקשות של שרה (שם בדוי) שאסביר את עצמי, שאסביר את הצורך שבי שוב ושוב היא שיצרה את ההתפרצות שבעקבותיה נפתחו בפני מרחבים לעבודה והבנה חדשים; ההתעקשות שלה יצרה שיחזור לסיטואציות מהעבר בהן נאלצתי להסביר רצונות וצרכים פשוטים שוב ושוב. המקום הזה היה בעבר מקום מאיים ומתסכל עבורי ובעזרת היציאה כנגד יכולתי לשרוד את הקונפליקט אז וכנראה שזו התבנית שדרכה שרדתי קונפליקטים עד היום.
האיכות הזו שעלתה רגשה אותי. מצאתי את עצמי קשובה לקונפליקט הנמשך של שרה (שם בדוי) באוזניים אחרות מלאות חמלה וסוג של בטחון חדש בסטינג- היה לי ברור שהסטינג יביא לפתרון הקונפליקט הזה ברמות כאלה או אחרות.
למרות שלכאורה זה מוסס את תחושת "המועדון" הקודמת שהייתה בי עדיין יכולתי לחוש שברוב הפעמים שאנחנו-משתתפות הקבוצה- נוגעות בעצמנו אנחנו עושות זאת מתוך זהירות ובהקפדה לא להיחשף. מעטות מאתנו התפתו ל-'התנפצויות' ואלו שהתפתו לעיתים זכו בערך מוסף מרגש ורחב.
לקראת סוף ימי חייה של הקבוצה שאלתי את עצמי במה בעצם לא נגענו? על מה לא דברנו? ובפגישה האחרונה התשובה שהופיעה לפני דיברה על נשיות, חושניות, מיניות ואמהות. ההרגשה שלי היא שהתמה של הקבוצה הייתה זו שדווקא נוכחותה נעדרה. חברות המועדון אולי התכנסו כדי לא לדבר על התמה המרכזית שבחייהן, תחושת הקורבנות עליה דברתי בתחילת דבריי הייתה אולי הנפת דגל שאף אחת מאתנו לא הסכימה להביא אל ראשו של התורן.
יתכן שאת ההסבר למקום מוצאה של התמה הנעלמת אפשר למצוא בדבריהם של וויטיקר וליברמן (1964), שאמרו "שגם כאשר מצויים אלמנטים של עבודה, נע הפרט בין שתי הסכנות (של ההיבלעות או של הבדידות), תוך תחושה מטרידה שהוא מצוי בדילמה שאין ממנה מוצא של ממש" (עמוד 114).יתכן שזו האיכות שליוותה את כולנו ומכאן בחרנו שלא להביא את התמה אל הנוכחות והמרחב הקבוצתי. יתכן גם שהניסיון שלי להבין מה חסר נובע ממה שכן היה נוכח, ויתכן בנוסף שאין תשובה אחת מספקת וכפי שאמר ביון כל עוד אנו חושבים במונחים סטאטיים ," שישנה ישות ההולכת על ארבע או שישנה קבוצה, לא נוכל לעולם לתפוס את מורכבות העולם ותופעותיו השונות, בזמן שבו אנו חיים."
עם כל זאת ההתנסות שלי בקבוצה האירה וחדדה את השטחים הרחבים בהם נע הפרט העובד בקבוצה ומעבר לכל מחדדת עבורי את הניעה בין הקטבים השונים בטבעו הקסום של האדם בכלל ושלי בפרט. העבודה בקבוצה, על כל צורותיה, אפשרה לי להרחיב את מרחבי החמלה, הגדילה את היכולת לשהות עם קונפליקט, לסמל אותו, מיקדה את יכולת ההפשטה לאירועים קונקרטיים ותרמה רבות ליכולת שבי לשהות ולנוע מהפנים אל החוץ בתנועה רציפה ומתמשכת.
רכשתי ידיעה שגם במועדון הנשים בו הייתי חברה הייתה דינאמיקה שממנה רכשתי את כל הכלים האלה ובזכותה הצלחתי להתיר כאב שליווה אותי שנים ארוכות.
ביבליוגרפיה
רשימות ויומן אישי לדינאמיקה קבוצתית . (2004)
וויטיקר וליברמן (1964 הובא על ידי ריכו, נ.ג.,עבודתו של ביון עם קבוצות.(1970).הובא מתוך מקראה הנחיית קבוצות, עורכת ראשית :נאווה רוזנוסר, עורך ומתרגם: לירון נתן. ירושלים: הוצאת הקרן לקידום החינוך הקהילתי ע"ש חיים ציפורי ז"ל.
ריכו, נ.ג. עבודתו של ביון עם קבוצות.(1970).הובא מתוך מקראה הנחיית קבוצות, . עורכת ראשית :נאווה רוזנוסר, עורך ומתרגם: לירון נתן. ירושלים: הוצאת הקרן לקידום החינוך הקהילתי ע"ש חיים ציפורי ז"ל.
2007 כל הזכויות שמורות
מילי שטוקפיש- בעלת תואר שני בתחומי הבריאות ההוליסטית והנחיית קבוצות, משלבת בעבודתה גישות ואלמנטים מתחומי בריאות הגוף והנפש, ריפוי ורוח, ההבעה ביצירה ותהליכי התפתחות ושינוי בקבוצות. מנחה סדנאות בגישה אינטגרטיבית למבוגרים, מטפלים, ואנשי חינוך. מנהלת את המסלול האינטגרטיבי להכשרת מנחי קבוצות בגישות הוליסטיות שבבית הספר להשתלמויות במכללת ווינגייט ואת המרכז להבעה הוליסטית ברעננה.
